חסר רכיב

אפוטרופסות משפטית על זקנים: זמן לשינוי

14/12/2016

אפוטרופסות משפטית על זקנים: זמן לשינוי
סוגיות לדיון בנושא אפוטרופסות על זקנים
מאת: עו"ד ד"ר ישראל (איסי) דורון / עמותת המשפט בשירות הזקנה
עודכן לאחרונה ב-22/03/16

אפוטרופסות משפטית על אנשים בגירים היא אמצעי משפטי שאמור לאפשר קבלת החלטות משפטיות תקפות ולהגן מפני פגיעה, ניצול או התעמרות במצבים של אובדן כשירות או אובדן היכולת לדאוג לענינים העצמיים. ההגנה מוענקת באמצעות מינויו של אדם (או תאגיד) כאחראי וממונה מבחינה חוקית על האדם שאיבד את כשירותו, בדומה לאחריות והדאגה המוטלים על הורה ביחס לילדו הקטין. לכאורה מדובר בכלי משפטי חיובי, אשר מאפשר להעניק הגנה לאותם אנשים אשר מסיבות שונות מאבדים את יכולתם לדאוג לעניניהם בכוחות עצמם. 

ברם כפי שיוצג להלן, כלי האפוטרופסות המשפטית הוא כלי בעייתי ביותר בשני היבטים מרכזיים: הראשון כרוך בכך שבמינוי אפוטרופוס על אדם בגיר יש פגיעה קשה ביותר בזכויות אדם בסיסיות. האדם חדל להיות עצמאי ואוטונומי, והופך להיות למעין "תינוק" במובנו המשפטי. ההיבט הבעייתי השני כרוך בעובדה שמחקרים מצביעים על כך שבמציאות, ברב המכריע של המקרים, מינוי אפוטרופוס מבוצע ביחס לאנשים זקנים, כל זאת בשעה שאלה אינם מיוצגים על ידי עורכי דין, קולם אינו נשמע בפני בתי המשפט והם מאבדים את מלוא חירותם האזרחית מבלי שניתן להם הסבר הולם אודות משמעות ההליך וקיומן של אלטרנטיבות חוקיות פחות פוגעניות. נפרט להלן במה דברים אמורים.

מינוי אפוטרופסות על זקנים-סקירה היסטורית

מינוי אפוטרופוס על אנשים מבוגרים אשר איבדו את כשירותם מוכר מבחינה היסטורית עוד מקדמת דנן. במשפט הרומי הקדום נקבע כי אדם בגיר שימצא כ"שוטה", יושם תחת אפוטרופסות אביו או בני משפחתו אשר מצד אביו. אלה הפכו להיות אחראים על כל תחומי חייו של "השוטה" מבחינה משפטית. בימי הביניים המוקדמים, במסגרת החוק האנגלי הקדום אשר הגדיר את סמכויות המלך, (חוק שהיה ידוע בשם De Praerogative Regis), הוגדרו שתי קבוצות עיקריות שלהן מונה אפוטרופוס: "המפגרים" (idiots) שכללו את אלה שנולדו עם מגבלה שכלית, ו"המשוגעים" (lunatics), אשר נולדו בריאים וכשירים אך עם השנים, בשל מחלה או מאורע אחר, איבדו את צלילות דעתם. כל מי שחבר-מושבעים מקומי מצא אותו כ"משוגע" או "מפגר", הושם תחת אפוטרופסות המלך או בא כוחו. על רקע המשטר הפאודלי ששרר באותה תקופה, מטרת הליך האפוטרופסות היתה בעיקרה להגן על הרכוש והקרקע של המפגרים והמשוגעים מפני השתלטות של בעלי אחוזות סמוכים. באופן טבעי, הענקת האפוטרופסות למלך או לבא כוחו הביאה עימה גם הכנסה נאה לקופת המלך. ברם, המימד המענין בהקשר זה של החוק אנגלי היה התפיסה שהמדינה (או יותר נכון – המלך), היא זו שהיתה אחראית לדאוג לאותם חסרי ישע שלא היו מסוגלים לדאוג לעצמם. אמת נכון הדבר שהדאגה היתה בעיקר להיבטים הרכושיים והקניניים ולא להיבטים הבריאותיים או הנפשיים אולם חשיבותה נבעה מתפיסת המלך כאב האחראי לילדיו, או במילה אחרת: פטרנליזם. ההתפתחות הבאה במשפט האנגלי התרחשה רק במאה ה- 19, בשעה שהפריצה המודרנית של מדע הרפואה ומדע הפסיכיאטריה הציגו תפיסת עולם חדשה ומבטיחה בכל הנוגע ליכולת להבין תופעות כמו מחלות נפש ואף לטפל בהן. עקב כך החוקים הנוגעים לאפוטרופסות שונו באופן שהאבחנה אודות הצורך במינוי אפוטרופוס נלקחה מידי חבר-המושבעים המקומי והועברה לידי "מומחה מטעם בית המשפט" – לאמור רופא או פסיכיאטר. יתרה מכך, מבחינה חוקית, הגדרת קבוצת האנשים שלגביהם ניתן היה למנות אפוטרופוס הורחבה באופן ניכר כך שכללה לא רק את המפגרים או המשוגעים, אלא הוסיפה גם את השתויים, המכורים לסמים, החולים, ולראשונה – גם את הזקנים, אשר מפאת גילם איבדו את יכולתם לדאוג לעצמם. המודל הרפואי, לאמור הענקת הכוח להכריע בצורך במינוי אפוטרופוס בידי מומחים רפואיים וזאת באמצעות זיהוי "חולי", שלט במשפט האנגלי עד זמן לא רב, ולמעשה ממשיך לחול בישראל עד עצם היום הזה (כפי שעוד יתואר בהמשך).

בעקבות מלחמת העולם השנייה, ובעיקר בשנות ה-60 של המאה העשרים, החלה להימתח ביקורת קשה ביותר על החקיקה המאפשרת מינוי אפוטרופוס על אנשים בגירים. הביקורת נבעה הן מהתפכחות מ"אשליית הרפואה המודרנית" והן מהתפתחות תנועת זכויות האזרח בארה"ב, אשר חשפה את הפגיעות הקשות הנגרמות לחירות הפרט אגב הפעלת סמכויות התערבות פטרנליסטיות, כדוגמת אפוטרופסות. ביקורת חריפה זו זכתה להד תקשורתי נרחב בשנת 1987 בעקבות סקר מקיף שערכה רשת החדשות האמריקאית האסוסייטד פרס Associated Press. כתבי הרשת החדשות סקרו את הליכי מינוי האפוטרופסות בכל רחבי ארה"ב. הממצאים שלהם הצביעו על מציאות קשה: ברב המכריע של המקרים, האפוטרופסים מונו לאנשים זקנים, זאת באופן גורף וגלובלי, מבלי שזקנים הללו היו מיוצגים, מבלי שהיו נוכחים בבית המשפט ומבלי שהוסבר להם אודות המשמעות של ההליך. 

יתרה מכך, לאחר שכבר מונו האפוטרופסים על אותם זקנים, הסתבר כי במרבית המקרים כלל לא נעשה מעקב הולם ולא נבחן האם ועד כמה האפוטרופסים אכן ממלאים את תפקידם נאמנה, או עד כמה הטיפול והדאגה לו זכו הזקנים לאחר מינוי האפוטרופוס היה אכן איכותי או הולם. לא בכדי ועדת משנה של הקונגרס האמריקאי אשר קיימה דיונים במימצאים אלה, הגדירה את האפוטרופסות על זקנים בארה"ב באותה עת כ-"בושה לאומית" “a national disgrace".

בעקבות ממצאים אלה וההבנה כי הליך האפוטרופסות, כפי שהיה קיים באותה שעה, יותר משעזר והגן על זקנים גרם לפגיעה קשה בזכויותיהם, התחולל גל של רפורמה חוקית בארה"ב ובמדינות רבות אחרות ברחבי העולם. גל השינויים החוקיים התאפיין בניסיון לצמצם ולהגביל את היכולת למנות אפוטרופוסים על אנשים זקנים, לצמצם את מידת הפגיעה בזכויות האדם באותם מקרים שאין ברירה אלה למנות אפוטרופוס, ולחוקק כלים משפטיים חדשים שישמשו כאלטרנטיבות פחות פוגעניות לאפוטרופסות. כלים משפטיים אלה היו בעיקרם כלי תכנון משפטיים – מסמכים כגון: צוואה בחיים, יפוי כוח מתמשך או הנחיות מקדימות – המאפשרים ליחיד להגדיר באופן עצמאי וללא צורך בהליך משפטי פורמלי, מי יהיה אחראי מטעמו על קבלת החלטות משפטיות בשעה שיאבד את צלילות דעתו. עיון בספרי החוקים של מדינות מערביות רבות כדוגמת קנדה, ארה"ב, גרמניה, שבדיה, יפן ואחרות, מגלה כי בכולם התרחשה רפורמה משפטית משמעותית בתחום חוקי האפוטרופסות בשני העשורים האחרונים.

המצב המשפטי בישראל

בחינת המצב המשפטי בישראל מגלה תמונה עגומה. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב 1962 נחקק לפני כ-40 שנים, ועד היום טרם בוצעה בו רפורמה של ממש. החוק מאפשר מינוי אפוטרופוס על אדם בגיר בשתי סיטואציות: הראשונה, כאשר מדובר באדם בגיר אשר "אינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו". השניה, כאשר מדובר ב"פסול דין", לאמור, מי ש"מחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו" אינו מסוגל לדאוג לעניניו. 

המקרה האחרון משקף את תפיסת העולם הימי-ביניימית, לפיה "מפגרים" ו"משוגעים", אשר נמצאו ככאלה על ידי מומחה רפואי, מסווגים באופן אוטומטי כחסרי כשירות משפטית, ומאבדים לחלוטין את מלוא מעמדם המשפטי העצמאי. המקרה הראשון, גם הוא מותיר לכאורה פתח רחב לפרשנות לאור העובדה שניתן להבין את המילים "אינו מסוגל לדאוג לעניניו" בצורה שתחיל בתוכה כל התנהגות שאינה הולמת את תפיסת המוסר הנוהג. יתרה מכך, התוצאה המשפטית על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות היא אכן מרחיקת לכת: אדם שמתמנה לו אפוטרופוס מאבד למעשה את מעמדו כאדם עצמאי ואוטונומי. בדומה לילד קטין, אותו אדם חייב לציית להוראות האפוטרופוס שמונה לו, ולפעולות המשפטיות שהוא מבצע אין תוקף משפטי בהעדר הסכמתו של האפוטרופוס.

חקר המציאות בישראל מצביע אף הוא על כך שהמצב בתחום זה הוא ככל הנראה עגום. על אף שהמחקר האמפירי בכל הנוגע לאפוטרופסות על בגירים בישראל הוא עדיין מצומצם, אותם מחקרים מצומצמים מצביעים על כך שניתן בקלות יתרה למנות אפוטרופוס על אנשים זקנים, וכי אין עדיין מודעות מספקת לצורך להשתמש בכלי משפטי זה בזהירות רבה ורק כאמצעי אחרון לאחר שמוצו כל יתר האפשרויות. יתרה מכך, כמעט שאין מודעות בישראל לצורך לפתח ולהשתמש בכלי תכנון משפטיים אישיים, כגון: צוואה בחיים או יפוי כוח מתמשך, כאלטרנטיבות לשימוש באפוטרופסות. גם התנסות אישית ושמיעת סיפורים מאנשי מקצוע שונים, מצביעים על כך שהמצב בתחום זה בישראל מאפשר פגיעה שלא לצורך בזכויות הזקנים.

יחד עם זאת, גם בישראל התחוללו שינויים חשובים בעשור האחרון, המשפרים במקצת את התמונה הקודרת דלעיל. ראשית, חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992 הביאה לשינוי משמעותי בתפיסת העולם הפטרנליסטית שבבסיס מוסד האפוטרופסות. כיום יש לפרש את חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בצורה מצמצמת הרבה יותר באופן הפוגע בצורה מינימלית בחירויות היסוד של הפרט ובאופן המעניק משקל רב לאוטונומיה ולחירות האישית של היחיד. לכך יש להוסיף את עובדת חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות התשנ"ח 1998, אשר קובע מפורשות בסעיף 4 כי אדם עם מוגבלות זכאי לקבל החלטות הנוגעות לחייו על פי רצונו והעדפותיו (והכל בהתאם להוראות כל דין). לבסוף, ניתן למצוא בעת האחרונה מספר התבטאויות והכרעות של בתי משפט בישראל, אשר משקפים את העמדה לפיה יש צורך לעשות שימוש בכלי האפוטרופסות רק כאמצעי אחרון תוך הקפדה על שמירת כבוד האדם וחירותו.

ב- 11/2014 עברה בכנסת, בקריאה ראשונה, הצעת החוק לתיקון חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. הצעת החוק עוסקת בחלופה של ייפוי כח מתמשך, בסמכויות פיקוח, בעקרונות למינוי אפוטרופוס/ ולפעולת אפוטרופוס, מסמיכה לקבוע הוראות לפעולתם של תאגידי אפוטרופסות בתקנות ועוד עקרונות חשובים בתחום האפוטרופסות. 

ובאפריל 2015 בהחלטה תקדימית פסק בית משפט לענייני משפחה על מינוי " תומך החלטות " לקשישה חולת אלצהיימר , לצורך סיוע בניהול ענייניה הכספיים , ליווי ותמיכה בקבלת החלטות – וזאת כחלופה לאפוטרופסות .

סיכום
לסיכום, ניתן לומר כי הגיעה העת כי מדינת ישראל תצטרף לחברותיה בעולם המערבי, ותבצע רפורמה מקיפה בכל הנוגע לאפשרות החוקית למנות אפוטרופוס על בגירים בכלל, ועל זקנים בפרט. המצב הקיים בישראל אינו דואג בצורה מספקת לזכויות האדם הבסיסיות של הזקנים בתחום זה, ומאפשר בקלות יתרה לשלול מהאדם הזקן בישראל את חירויות היסוד שלו. יש כיום בעולם ידע ונסיון מצטבר אודות כלים משפטיים חדשניים המאפשרים מחד – להגן על הזקנים מפני התעמרות, ניצול או פגיעה; ומאידך – אינם כורכים בחובם מינוי אפוטרופוס דווקא, או מצמצמים את מידת הפגיעה הכרוכה במינוי אפוטרופוס למינימום המתחייב ולא מעבר לכך. לפיכך, אין כל הצדקה להמשך קיומה של מציאות לפיה נשללות זכויות יסוד של זקנים בדרך של מינוי אפוטרופוס בה בשעה שניתן היה לדאוג לענייניהם מבלי לעשות כן. מי ייתן כי רשימה זו תתרום את תרומתה הצנועה לתחילתו של שינוי חוקי שכזה בישראל.


(מתוך פרסום באתר של רעות אשל)

חסר רכיב